זהו סיפור מסע, ליתר דיוק, סיפור מסעות.
המסע הראשון התרחש אי שם בסוף שנות התשעים; שתי נשים צעירות יוצאות למסע, מהסוג שהפך מזמן לקלישאה מקומית של ״גילוי העצמי״, הטיול הגדול אחרי הצבא. תצלומים ממסעות אלו מוכרים לנו עד לזרא: מדריך ׳לונלי פלנט׳, מצלמה, תרמיל גב, אכסניה, צחוק, סמים, מפגשים אקראיים.
המסע השני מתחיל בשנת 2020 , שנת העצירה – בקרן רחוב בעיר רמת גן, בתחום המותר לשיטוט תחת חוקי המגיפה, מוצא איתי לוין ערימה של מאות הדפסים בגודל זהה של 10X15 ס"מ. התצלומים הנטושים שמצא מהווים תיעוד למסע הראשון – הטיול שהתקיים אי שם בסוף שנות התשעים – ולוין, השרוי תחת מגבלות התנועה של המגיפה, מאמץ אותם והם מהווים עבורו בסיס ומאפשרים לו לצאת דרכם למסע משלו, פנימה, אל תוך החומר הצילומי.
במסעו, מתערב לוין בתצלומים, הוא חותך מתוכם, מכפיל, מוחק ומשכפל אותם שוב ושוב כך שהוא מגלה דרכם או בתוכם מרחב אחר ומטריד. התצלומים של לוין מסויטים, עטופים בחרדה ונדמה כי שורה בהם אימת כליון – הדמויות ספונות בחדרים דחוסים, הן מחוצות, מוסתרות פנים ופעורות פה, המפות ממדריך הטיולים נאלמו דום. תהליך עבודתו המורכב ורב השלבים של לוין יוצר מומים בצילום התיירות המוכר. מומים אלו משבשים את הצפיה שלנו בדימוי; חוש הכיוון שלנו קהה ואנו מאבדים את אפשרות ההתמצאות. דימויים שנראים לנו מוכרים מתרחקים מאיתנו, האוביקטים בתוכם יוצאים מגדרם והדבר שחשבנו שזיהינו התעוות. זמן הצילום עצמו נתון בספק והשאלה הטרוויאלית ׳מתי התמונה נלקחה?׳ הופכת מורכבת.
השיבוש לא מתקיים רק בנושא המצולם אלא בחומר הצילומי עצמו. שיטת העבודה שפיתח לוין מעבירה את התצלומים סדרה של גלגולים חומריים הטוענים את התצלום בחומריות חדשה ומשנים את מבנהו. התצלומים מהטיול בהודו שמצא לוין בקרן הרחוב צולמו במצלמה אנלוגית, על נגטיב צבעוני, והודפסו בחנות צילום פופולרית, מהסוג שרווח בשנות התשעים, להדפסת צילומי חובבים.
את התצלומים שמצא מצלם לוין מחדש באמצעות מצלמה דיגיטלית ולאחר מכן חותך, מוחק ומכפיל את הרפרודוקציות במניפולציה ממוחשבת. לאחר תהליך העריכה הוא מצלם את הדימוי שעל מסך המחשב במצלמה אנלוגית, על נגטיב שחור-לבן, ואת הצילומים הוא מדפיס בחדר חושך כהדפסי כסף. הדפסי הכסף שנוצרו נשארים במרחב ביניים בין הדימוי הדיגיטלי לדימוי האנלוגי כשמבעד לגרעיניות האנלוגית שלהם מתגלה רשת הפיקסלים של מסך המחשב. הפרקטיקה של לוין מסורבלת בכוונת תחילה ונדמה שהוא מגייס את כל מנגנוני הצילום המוכרים לו כדי לחדור את החזות של צילום התיירות. המהלך שלו מציע אלטרנטיבה לצילום המהיר, המוכר, הקל לעיכול ומציע צילום איטי מאוד שמסתיר יותר משהוא מגלה. אל התהליך הזה מזמן לוין טעויות והפתעות, את חוסר השליטה, פרטים הנעלמים ומתעוותים ושריטות המתגלות.
המסע של לוין הוא מסע ללא מדריך, ה׳לונלי פלנט׳ נזנח מזמן, מסלולי המסע שלו אינם לינארים ותכליתם לבטח אינה
הגעה אל יעד. המסע של לוין הוא מסע של צעידה במקום, של כריית בור פנימה אל תוך מעשה הצילום. מהמדריך הישן נותרו רק מפות מרוקנות, צורות מופשטות, מאלבום התצלומים נותרו חלקי גוף, פריפריות צילומיות, חדרים אפלים. לוין מעלה באוב את אפילת הצילום התיירותי ואולי את אפילת הצילום בכלל. עצם האפשרות לראות את העולם דרך המצלמה עומד בסימן שאלה.
צילומים: איתי לוין
