גלקסיות רחוקות ורגליים על הקרקע.
לפעמים, כשאני לא יודעת איך לתאר דבר מה בעולם, אני עוצמת עיניים. אני עוצמת עיניים, ורואה. אני רואה את השמש, ואת הירח, ואת האדמה. אני רואה את הכל מחובר. אני לא יודעת לקבע את המחשבה, ולא לנסח את הצורה, אבל המהות ישנה; אני רואה את העולם, ברסיסים של רגעים, נע על אלפי צירים של זמן, מתעגל בפיתולים, והדרך רחבה. כשאני פותחת עיניים, אני שוכחת (כמעט) הכל. אני זוכרת רק את הנוכחות; היא חיה בי כמו צלקת שהתקבעה בהכרה.
גלקסיות רחוקות:
סיפרו לי שצלקת, בשורשי העברית, באה מהחיבור של צמד המילים – צל וליקוי. זה הזיז בי משהו. כשהגעתי הביתה, חיפשתי הגדרות. קראתי שליקוי הוא פגם, שינוי, סטיית תקן ממצב הדברים הרגיל. המשכתי לחקור, והבנתי שליקוי הוא גם אירוע. אירוע אסטרונומי. הוא מתרחש כשגרם שמיים אחד, נע אל תוך הצל של גרם שמיים אחר. כשהגיע הלילה עצמתי עיניים, ובחצי ערות, הבנתי מה הוא צל. צל הוא אור. אור חשוך. חשבתי על הגוף, ועל חורים שחורים, ביקום, ובנפשות של אנשים. תהיתי ביני ובין עצמי, איך זה שהסתובבתי חיים שלמים במחשבה שצל הוא הסתרה או חסימה, ואיך בעצם חשבתי עליו כמצב ההופכי ממשהו אחר, במקום לראות אותו כפי שהוא – אור. וצלקת? צלקת היא סימן, מלמלתי לעצמי, אבל כבר לא הייתי בטוחה בכלום. צלקת היא סימן שנשאר אחריי פצע שהגליד. הפעם אמרתי בביטחון, ונרדמתי. כשהתעוררתי, המשכתי לחיות כרגיל – התקלחתי, אכלתי, הלכתי, ישבתי, וברגע אחד של בהירות, כשבהיתי באחד הקירות, הגיעה אליי ההבנה המטלטלת שצלקת, היא אמנם סימן, כן, סימן שנשאר אחריי פצע שהגליד, אבל היא נוצרת, במהלך הריפוי שלו. צלקת היא ריפוי. צלקת, היא ריפוי.
רגליים על הקרקע:
הפצע הוא חלק מההוויה האנושית. הפצע הוא החיים, המוות, האינסוף והסוף גם יחד. הוא המתנגד להיגיון, הסותר את עצמו, הוא הטשטוש בין הגבולות; הוא שיאים של יופי המתערבבים יחד עם הידיעה שהכל בר חלוף. הפצע הוא פואטי ופוליטי והוא קיים בכל מקום. בתערוכה יפיפיה, דרך מהלכים של שיבוש וחשיפה, מאיה זהבי ונגה גרינברג מפרקות את פעולת הצילום, אך מה שבאמת מתפרקת היא ההתנהגות האנושית. הן מציעות לנו, הנוכחים בגלריה, להישיר מבט אל הפצע, אם רק נבחר, ולהבין שהוא קיים בכל מקום. הן מנכיחות מחדש את התפיסה שצילום הוא אירוע, אירוע מתמשך; כזה שמשנה משמעות ללא הרף, ומחבר צירי זמן, ומזכירות לי באופן אישי כי האמנות היא לא יש מאין, היא רפלקציה למציאות.
דרך 4 קירות, בחלל אחד, בדרום תל אביב, קמה לה תערוכה שמספרת את היומיום, את הביתי, ואת האינטימי, ומזמינה אותנו לראות בו את היקום כולו.
