התערוכה המסע לחקר הכאן היא אוסף פריטים מרשמי מסע שעשו הצייר אסף שני והצלמת דורון עובד, כמו היו תיירים בקיבוץ רמות מנשה. זהו מהלך אמנותי מוזמן כתגובה להתפתחות תנועת תיירות הפנים-ארצית שהתעצמה בעקבות מגפת הקורונה שהתאפיינה בסגרים. עם בוא ההקלות במגבלות התנועה, תופעת תיירות-הפנים הביאה איתה "גילויים" של אתרים מקומיים. חוויה שהושוותה לעיתים לביקור באתרים רחוקים בארצות זרות.
(מתוך טקסט התערוכה, יונית קדוש, אוצרת)
הצילומים של דורון תמיד גורמים לי להרגיש ובגלל זה אני אוהבת אותם כל כך. זהו רגש משתנה שיש בו מנעד גדול הנע בין עצב וחמלה, התרגשות, געגוע ופליאה, צלילה למעמקים. הם אף פעם אינם מעוררים בי כעס. אלו דימויים שמזמינים להצטרף למסע של ההתבוננות בפרטים הקטנים המרכיבים מקום. בעין רגישה היא לוכדת רסיסים של חיים שמתחברים לשכבות של זיכרון. הדרך שבה דורון מחברת בין הדימויים ומציבה אותם בחלל, יוצרת מרחב אינטימי שהמזמין אותי להתבונן לעומק באוסף הפרטים הקטנים אליהם היא מפנה מבט. אלו פרטים שבדרך כלל נעלמים מהעין והיא מלקטת באמצעות המצלמה, מעמידה אותם בקדמת הבמה, נותנת להם את ההזדמנות לזהור. בפעולת הצילום, הבידוד בתוך פריים, המסגור וההצבה בחלל, היא מעניקה להם את את הרגע שלהם לבלוט, כאילו אומרת "הי, לכולם מגיע להיות חלק מהסיפור, אפילו אם אני רק בלוט קטן של עץ אלון, נוצה רכה או כתובת מאובקת על חלון".
למרות שאת העבודות בתערוכה צילמה ברמות מנשה שאינו הקיבוץ בו גדלה יוצרת דורון חיבור למקום. אולי בגלל שזה קיבוץ ויש משהו בDNA שמחבר בין כל הקיבוצים, בחוויה הקולקטיבית. בכל מקרה זו אינה נראית התבוננות של אדם זר, של תיירת במקום לא מוכר.
הצילום שפותח את התערוכה, הוא דימוי של כביש שנמתח ממבטו של הצופה העומד מול הצילום הלאה. זהו כביש שנראה קצת נטוש, כאילו מוביל אל שום מקום, הוא מודפס על נייר דק שמחולק לשלוש רצועות, והוצמד לקיר רק בחלקו העליון. הנייר העדין נע ברוח שנכנסת מהדלת, יוצר בכביש הדומם תנועה המובילה אותנו פנימה. ובפנים בהתבוננות בצילומים ובעבודת הוידאו, עולה בי תחושת בדידות של צלמת יחידה המשוטטת במרחב שמרכיב את הזהות שלה.
זהו פרק בתיעוד המסע הלוך וחזור בין הקיבוץ לעיר, בין המקום שבו גדלה לבין זה שבו היא חיה, המרחב שבו היא אוספת את צילומיה.
נועה שיזף
פברואר, 2022
